שימוש הוגן בספרי לימוד 

שימוש הוגן בספרי לימוד

דברי פתיחה

דיני זכויות היוצרים מנסים לאזן בין שני עקרונות סותרים. מחד, ישנו הצורך בעידוד היצירה באמצעות הכרה בקניינם הרוחני ובאינטרס הכלכלי של היוצרים תוך עיגונם בחוק במטרה להעשיר את החברה בה אנו חיים. מאידך, הענקת פררוגטיבה (זכויות יתר) ליוצרים עשוי להביא למעין מונופול ולאפקט הפוך העשוי בסופו של יום לפגוע בזכויות יסוד, כדוגמת חופש הביטוי, חופש היצירה, חופש המידע ונגישות למידע המהווים אף הם חלק מן האינטרס הציבורי.

חוק זכויות היוצרים, התשס"ח - 2007 (להלן - "חוק זכויות היוצרים"), בדומה לקודמו משנת 1911, מאפשר "שימושים מותרים" ביצירות המוגנות, הכול בהתאם למהות השימוש והיקפה, כאשר שאלת היסוד בבחינת השימוש ההוגן הינה האם העתקת היצירה עומדת במבחני הוגנות השימוש.  

עם חקיקת חוק זכויות היוצרים ביקש המחוקק למתן במעט את הזכות הבלעדית הניתנת ליוצר. דבר זה התאפשר באמצעות הגבלת תקופת ההגנה הניתנת ליצירה העומדת על 70 שנה מיום מות היוצר ובאמצעות קביעת איזונים לעניין השימוש ההוגן, המוענק בין היתר לצרכי לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי, הבאת מובאות או הוראה ובחינה על ידי מוסד חינוך.

שאלת חוקיות העתקתם ושכפולם של חומרי עזר ולימוד במוסדות לימוד לצורך העברתם לתלמידים עולה ככל שהאמצעים הטכנולוגיים והמכאניים מצויים ונגישים יותר לסגל ההוראה. ואולם, אליה וקוץ בה- הנגישות והשימוש בטכנולוגיית השכפול מציפים את השאלה כיצד על איש הוראה לפעול עת הוא מעתיק ומשכפל חומר לימודי מספר לימוד פלוני במטרה להעביר את  תוכנו לתלמידיו.

לצורך מתן מענה על שאלה זו עלינו לבחון, בנוסף למטרת השימוש של איש או אשת החינוך, אף את היקף השימוש בהתאם לאמור בסעיף 19 לחוק זכויות היוצרים הקובע כי;

"(ב) לצורך בחינה של הוגנות השימוש ביצירה לעניין סעיף זה, יישקלו, בין השאר, כל אלה:

(1) מטרת השימוש ואופיו; (האם מדובר באופי מסחרי או באופי למטרות לימוד ומחקר שלא למטרות רווח?)

(2) אופי היצירה שבה נעשה השימוש; (האם נעשה שימוש רק בחלק מהיצירה, דבר זה משתנה מיצירה ליצירה?)

(3) היקף השימוש, מבחינה איכותית וכמותית, ביחס ליצירה בשלמותה; (ישנו הצורך לבחון את היקף השימוש בחלק מהיצירה שבו נעשה השימוש, כאשר לעיתים החלק המועתק עשוי להיות לב היצירה והחלק המהותי בה)

(4) השפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה. (האם השימוש המותר ביצירה לא יפגע בציפיות בעל זכות היוצרים ליהנות כלכלית  מניצול היצירה, תוך שמירה על הערך הכלכלי שלה?)

(ג) השר רשאי לקבוע תנאים שבהתקיימם ייחשב שימוש לשימוש הוגן."

[ההערות אינן במקור]

מקרים בהם העתקת חומר מספרי לימוד יחסה תחת הגנת השימוש ההוגן

סוגיית היקף השימוש בחומר המוגן בזכויות יוצרים עלתה לאחרונה בעניין אברבוך[1], שם נדון היקף השימוש בספרי לימוד במוסדות חינוך. במקרה זה נודה לתובעים כי 13 עמודים המהווים חלק מהותי מספרם הראשון הועתקו, שוכפלו והופצו בקרב תלמידי תיכון פלוני, ללא קבלת הסכמת התובעים או רשותם ומבלי לשלם להם עבור השימוש בספר או בחלקיו. עוד התברר לתובעים כי העמודים ששוכפלו והופצו היו חסרי סימני זיהוי לרבות, שם המחבר ושם הספר.

התובעים בתיק זה הגיעו להסדר עם בית הספר לאחר היוודע המעשה הראשון אולם,למורת רוחם של התובעים נודע כי בית הספר המשיך בסורו ושכפל שני דפים מהותיים אף מהספר השני ללא סימני זיהוי לספרם של התובעים.

אליבא טענת ההגנה, השימוש שנעשה בספר מהווה שימוש הוגן בהתאם לסעיף 19 לחוק זכויות יוצרים, היות ומדובר במוסד חינוכי והחומר נועד למטרות לימוד, כאשר מורי בית הספר צילמו ושכפלו דפי עבודה כדבר שבשגרה ללא כוונה לפגוע בזכויות היוצרים של התובעים.

בית המשפט פסק כי פעולות ההעתקה והשכפול של הנתבעים פגעו בזכויות היוצרים של התובעים ולא חסו תחת הגנת השימוש ההוגן. בית המשפט הבחין בין מצב בו תלמיד או איש הוראה משכפל חומר לצורך שימושו האישי ולצורך לימוד או הוראה לבין מצב בו איש הוראה משכפל דפים באופן יזום לצורך הפצה בקרב התלמידים.

בית המשפט כאמור, דחה את הטענה שפעולת השכפול לצורך הפצה בקרב התלמידים, אינה עומדת בקנה אחד עם האינטרס הכלכלי של המחבר בספרי הלימוד פרי עטו. בית המשפט נימק את קביעתו שהעתקת הדפים או שכפולם אינה חוסה תחת השימוש ההוגן בציינו: "העתקה או שכפול של דפים מתוך הספר והפצתם באופן יזום בין  התלמידים על ידי מורים או נציגים מוסמכים של בית הספר אינה הוגנת ופוגעת באפשרות של מחברי ספרי לימוד בכלל והתובעים בפרט להרוויח מפרי עמלם ומיצירתם".

האינטרס אשר עמד במרכז קביעתו של בית המשפט, נטה לטובת בעל הזכויות אשר כתב את ספרי הלימוד במלאכה רבה, בייחוד כאשר נמצאים בשוק ספרי לימוד מעטים, בתחום לימוד פלוני שם הרווח הפוטנציאלי של המחבר קטן בלאו הכי. לפיכך, הפצת ההעתקים בין התלמידים כפי שעשו זאת הנתבעים מונעת מהתובעים, בעלי הזכויות, את ציפייתם הסבירה שהלומדים את התחום ירכשו את ספריהם, ובכך מסבים להם נזק רב.

מן הראוי לציין שבאיזון בין שני העקרונות הסותרים שהוזכרו בפתח המאמר, בית המשפט ראה לנגד עיניו את הנזק התרבותי ואת הפגיעה ביצירתיות ובערכים חברתיים משותפים כתוצאה מהעתקה והשכפול של חלקים מהותיים מספרי הלימוד. כלומר בית המשפט מצא כי אי פיצוי התובעים עשוי להוביל למצב בו אנשי חינוך ו/או מחברי ספרי לימוד, במיוחד במקצועות אזוטריים, יימנעו מלהשקיע בכתיבת ספרי לימוד בשל החשש לפגיעה בזכויותיהם ובאי הכדאיות הכלכלית שבהוצאת פרי כתיבתם.

לאור פסק הדין של בית המשפט נשאלת השאלה באילו מקרים ובאיזה היקף רשאי איש הוראה לשכפל או להעתיק דפים מספר לימוד , בטרם יעבירם לתלמידים בכיתה אותה הוא מלמד.

בבואי להשיב לשאלה זו אציין כי הדרך הנכונה ביותר לאיש הוראה המבקש להעביר תוכן מספר לימוד לתלמידיו היא באמצעות סיכום החומר אם בדרך הקראתם או הכתבתם. הדבר אומנם דורש יותר זמן יותר מאיש ההוראה, אולם בעשותו כן אין הוא עומד כלל בבחינה האם מדובר בשימוש הוגן אם לאו.

במקרה שהועתקו ושוכפלו מספר עמודים מספר לימוד, מן הראוי שיהיו אלו מספר עמודים מצומצמים ביותר אשר אינם מהווים חלק מהותי או את עיקר היצירה, אותם בחר איש ההוראה ולא המוסד החינוכי [2] במטרה להבהיר נקודה ספציפית ומוגדרת. על אנשי ההוראה לשמור על סימני הזיהוי של הספר ולא למוחקם ואף להוסיפם באופן יזום כאשר אינם מופיעים, בטרם יפיצו אותם בקרב תלמידיהם [3].

לסיכום, ראוי לציין כי פסק הדין שניתן בעניין אברבוך ניתן בבית משפט לתביעות קטנות וטרם הועלה עניין דומה לדיון בערכאה גבוה יותר. לכשיובא מקרה שכזה בפני בית משפט בשנית, אפשר שהתוצאה תהיה שונה, בהתחשב בגודלה של אוכלוסיית התלמידים הלומדת את המקצוע ובמספר ספרי הלימוד המצויים בו.

הכותב, אילן קליינמן, מועסק כעו"ד במשרד עמיר פרידמן ושות', העוסק בתחום המשפט המסחרי, בדיני אינטרנט, דיני קניין רוחני- זכויות יוצרים, סימני מסחר ועוולות מסחריות וכן בדיני לשון הרע. מאמר זה מהווה בחינה של סוגייה בתחום דיני זכויות היוצרים. אין לראות במאמר זה משום ייעוץ משפטי ו/או תחליף לייעוץ משפטי.

[1]  ת"ק (ת"א) 1194-03-09 אברבוך נ' לבון ואח' (טרם פורסם)

[2] http://fairuse.stanford.edu/Copyright_and_Fair_Use_Overview/chapter7/7-b.html

[3] ת.א. 1706/04 עקיבה נוף נ' רשות השידור הישראלית לטלוויזיה ואח'